ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז נ' מרכז הקרמיקה פולינוי (1990) בע"מ ואח'

גזר דין

הנאשמים 1 ו-2 (להלן: הנאשמים) הורשעו על פי הודאתם בתיק זה, בעבירות של שימוש חורג ואי קיום צו, לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

כמו כן, ביקשו לצרף את תיק 1756-10-09 (להלן: התיק המצורף), והורשעו אף בעבירות שיוחסו להם שם, היינו: שימוש חורג ואי קיום צו, לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

הרשעתם של הנאשמים באה לאחר שכבר נגזר דינם של הנאשמים 3 ו-4, בתיק זה, בגין אותן העבירות. על נאשמים אלה הוטלו עונשים של מאסר על תנאי, קנס כספי בסך 60,000 ₪ (סכום שחולק בין הנאשמים באופן שהחברה תשלם 40,000 ₪, ואילו הנאשם 4 ישלם 20,000 ₪), והתחייבות כספית. כמו כן, ניתנו צווי הפסקת שימוש דחויים ל-6 חודשים.

לפי עובדות כתב האישום, עשו הנאשמים שימוש חורג בשטח של כ-300 מ"ר, במושב יד רמב"ם, לצורך אחסנת אריחי קרמיקה וכלים סניטריים למכירה ולמשרדים, בשטח של כ-24 מ"ר למגורי פועלים, ובשטח של כ- 2000 מ"ר לצורך אחסנה פתוחה של קרמיקה. השימושים נעשו בקרקע חקלאית מוכרזת. הנאשמים הואשמו מכוח היותם המחזיקים ומבצעי העבודות, בפועל. בנוסף, הנאשמים הפרו צו שיפוטי שניתן מידי כב' השופט ימיני, בתיק עמ"ק 70549/02, ביום 4.12.05, ולפיו היה עליהם להרוס את המבנים שבנו ולהפסיק את השימוש האסור עד יום 5.12.06.

לפי עובדות כתב האישום בתיק המצורף, עשו הנאשמים שימוש חורג נוסף באותו אתר נשוא תיק זה, בשטח של כ-500 מ"ר לאחסנת קרמיקה, ובשטח של 2000 מ"ר לשטח תפעול, שירות, חנייה ואחסנה פתוחה של קרמיקה. כמו כן, הפרו צו שיפוטי שניתן מידי כב' השופטת פרנקל בתיק 4225/00 ביום 5.4.01, ולפיו היה עליהם להפסיק את השימוש החורג עד יום 6.7.01.

ב"כ התביעה טענה כי בתיק המצורף, המדובר בהפרת צו על פני 12 שנים, לצורך הפקת רווחים גרידא. נטען בדבר חומרתן היתרה של עבירות תו"ב, במיוחד כשהמדובר בשימוש חורג בהיקפים גדולים. נטען כי מתחם הקנס ההולם בענייננו נע בין 300,000 עד 600,000 ₪, לכל נאשם. כמו כן, עתרה ב"כ התביעה להטלת צווי הפסקת שימוש מיידיים, מאסר על תנאי והתחייבות.

לעניין תיק זה עצמו, נטען כי המדובר בהפרת צו במשך 6 שנים, בנסיבות חמורות כמתואר לעיל. לפיכך, נע מתחם הקנס ההולם בין 200,000 ל-400,000 ₪. גם בעניין זה נתבקשו עונשי מאסר על תנאי והתחייבות, וכן מתן צווים. ב"כ התביעה הגישה אסופת פסיקה לתמיכה בטיעוניה.

ב"כ הנאשמים הפנה לעונש שהוטל על הנאשמים 3 ו-4 בתיק זה, וטען לעניין עיקרון האחידות הענישה. כמו כן, טען כי לא כל השטח של 2000 מ"ר שצוין בכתב האישום שימש בפועל את הנאשמים, אלא רק חלקו. השטח המצוין בכתב האישום, הוא שטח תיחום הנחלה כולה. חלק גדול מן האחסון נעשה בשטחים פתוחים, שהם חסרי ערך כלכלי ולא שולמו עליהם דמי שכירות. בנוסף, נטען כי השימוש החורג פסק כבר לפני חצי שנה, ובכך יש שיקול להקל עם הנאשמים. עוד טענה בפי ב"כ הנאשמים היא כי לא הוגש כתב אישום נגד בעלי המקרקעין, ללא הצדקה. לסיום, טען ב"כ הנאשמים כי אשתו של הנאשם 2 חולת סרטן העוברת טיפולים קשים. נתבקשה דחייה של הצווים ב-6 חודשים.

מתחם העונש ההולם

אין צורך להכביר מילים אודות חומרתן של עבירות הבנייה. ברע"פ 2330/09 נוסטרדמוס נ' ועדה מקומית חבל מודיעין (נבו מיום: 9.6.09), אמר כב' השופט ג'ובראן:

בתי המשפט מחויבים להיאבק בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ושימוש פסול במקרקעין שיעודה חקלאי לשימושים מסחריים. המוטיבציה לביצוע עבירות אלו הינה כלכלית, ומשכך הדרך הראויה להילחם בתופעה ולהרתיע באופן  אפקטיבי את העוברים עבירות אלו בפועל ובכוח, הינה על ידי השתה של קנסות כבדים אשר יש בהם כדי לאיין את הרווח הטמון להם מהתנהגותם האסורה ולהבטיח תשלום קנסות אלו על ידי קביעת עונש מאסר מרתיע חלף הקנס.

ואמנם, העבירות שביצעו הנאשמים הן חמורות ביותר הן בשל היקפן, הן בשל התמשכותן והן בשל היותן מבוצעות בקרקע חקלאית מוכרזת.

כיוון שהעבירות המיוחסות לנאשמים בשני כתבי האישום בוצעו באותם מקרקעין ובתקופות חופפות, אני רואה לנכון לראות בהן אירוע אחד מתמשך אשר ייקבע לו מתחם קנס אחד.

אינני יכולה לקבל את טענת ב"כ הנאשמים לפיה יש לגזור את דינם של הנאשמים בזיקה לעונש שהוטל על יתר הנאשמים, זאת כיוון שלנאשמים שבפניי מיוחסים שימושים נרחבים בהרבה מאלה שיוחסו לאחרים, ויתר על כן, הם צירפו תיק נוסף.

אמנם, שעה ששני כתבי האישום בהם הרשעתי את הנאשמים עוסקים באותם מקרקעין ובאותן עבירות, ניתן היה להגיש כתב אישום מאוחד בגין כל פרטי השימוש, באופן שהנאשמים יורשעו בעבירה אחת כוללת, של שימוש חורג. יחד עם זאת, יש לזכור כי הנאשמים הפרו 2 צווים שיפוטיים, וביצעו בפועל את כל השימושים המפורטים בשני כתבי האישום.

גם אם אצא מתוך הנחה כי אמנם הנאשמים פינו את המקרקעין לפני כחצי שנה, עדיין נסיבות ביצוע העבירות הן חמורות, שכן הפרת הצווים התמשכה על פני שנים ארוכות ביותר, ומסתבר כי גם לאחר שהוגשו כתבי האישום בתיקים שבפניי, בשנת 2009, לא הואילו הנאשמים להסיר מחדליהם, אלא לפני כחצי שנה.

את הטענה לפיה בוצע השימוש בשטחים פתוחים שאין להם ערך כלכלי ולא ניתן היה להשכירם ממילא, אינני מקבלת. מעבר לעובדה שטענה זו לא הוכחה כלל, הרי נראה כי טעות נפלה בידיו של ב"כ הנאשמים, שכן הרווחיות שבשימושים החורגים אינה צריכה להימדד לפי דמי השכירות שניתן היה לקבל אילו הושכרו אותם המקרקעין, אלא יש לבחנה בהתאם לדמי השכירות המשוערים שהיו הנאשמים נאלצים לשלם אילו שכרו מקרקעין אחר, כחוק, לשם ניהול עסקם. אין ספק כי שכירת מקרקעין לשם שימוש כחוק, בהיקף המדובר, היתה עולה לנאשמים ממון רב, והוצאה זו נחסכה מהם, שעה שעשו שימוש חורג בקרקע חקלאית מוכרזת, כמפורט בכתב האישום.

ברע"פ 2330/09 הנ"ל, המדובר היה בשימוש שנעשה בקרקע חקלאית, לצורך מכירת שתילים ובעלי חיים, זאת תוך בניית מבנים, ריצוף משטח, והקמת גדר רשת. בית המשפט העליון אישר את גזר הדין שניתן בבית משפט קמא, ואשר בגדרו הוטלו קנסות בסך 250,000 ₪.

ברע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מד"י (נבו מיום: 24.6.12), הורשעו הנאשמים בביצוע עבודות ושימוש חורג בקרקע חקלאית, לצורך הקמה וניהול של גן אירועים. בבית משפט השלום הוטלו עליהם בין השאר קנסות בסכום של 2,000,000 ₪ (על החברה בע"מ), ו-1,000,000 ₪ (על הבעלים). בבית המשפט המחוזי הופחת הקנס שהוטל על הבעלים, לסכום של 750,000 ₪. בדחותו בקשת הנאשמים לרשות ערעור, אמר כב' השופט ג'ובראן: